אנחנו נפגשים כבר מספר שבועות כדי לנסות להבין את המעבר הכל כך מוזר הזה בין הנראות הנפלאה של פונטים מודפסים לטשטוש הבלתי נסבל של אותם פונטים על המסך…

עבורי, שכל כולי פרינט (כמעט) זה היה כמו להתחיל שנה א'. הדבר הראשון שמבינים זה למה "אריאל" העברי כבש את המסך והפך לברירת מחדל. פשוט כי אין כמעט אף פונט אחר, ובטח שלא פונט מעוצב, שנראה קריא על המסך כמו הבד-דיזיין האנטי-עברי הזה, אריאל.

קודם כל צריך להבין מה קורה לכל פונט שנבחר להציג על מסך: בכל גודל האותיות צריכות "להישבר" על רשת הפיקסלים ולהיראות חדות וקריאות. הבעיה העיקרית נוצרת כמובן בגדלי טקסט קטנים שבהם אותיות מסוימות הופכות מטושטשות ובמקרה הרע יותר – חלקים מהן פשוט נעלמים! בעיה נוספת היא הבדל התצוגה בין דפדפנים ומערכות הפעלה ולזה נקדיש פוסט עצמאי.

1. איך זה עובד?

בהסתכלות מקרוב על טקסט שחור מגלים שהפיקסלים צבעוניים… מפתיע… מה שאנחנו רואים כטקסט שחור בנוי מפיקסלים צבעוניים בהירים וכהים שבגודל 1:1 נראים שחור חלק, חד וקריא! מערכת שנקראת "הינטינג" מרנדרת את הפיקסלים כל פעם מחדש לפי הגדרות גודל הפונט והגדרות הצפייה של המשתמש.

אריאל מקרוב

2. מתיו קרטר צייר את השלד של "ג'ורג'יה" כפונט פיקסל – ורק אח"כ בנה את העיצוב כולו. היום לא באמת צריך לעשות את זה, תודה לאל! בתקופה שקרטר יצר את ג'ורג'יה (פונט מסך בהחלט מושלם) עבודת ההינטינג היתה ידנית. מאות שעות עבודה הוקדשו ליצירת תצוגה חדה וקריאה של הפונט בהתאמה לגדלי האות הנפוצים ברשת. כיום יש מספר אתרים שנותנים שירות של הינטינג ומחולל פונטים לרשת. ההבדל בתוצאה דרמטי.

למעלה: "ארבל הגילדה" גודל 12 במנוע של typetester. למטה: במנוע של fontsquirel